הדואר בראי הזמן - ארץ ישראל במאה ה-19

בתחילת המאה הייתה ארץ ישראל חבל ארץ נידח ושומם, יחסית, השקוע בימי הביניים. מבחינה מנהלית הייתה ארץ-ישראל כפופה למרותם של המושלים בפלך צידון, אליו השתייך הגליל, ובפלך דמשק, אליו השתייכו מרכז הארץ והרי ירושלים מחמת המצב הכלכלי הירוד וצורכיהם המועטים של התושבים לא התקיימה במחוזות האימפריה העותומנית שום מערכת תקשורתית ממלכתית - מלבד התכתובת המנהלית בין חצר הסולטן באיסטנבול ובין פקידיו בארץ. חילופי המכתבים התנהלו באמצעות רצים מיומנים ממוצא טטרי.

מחמד עלי, שליט מצרים, ניצל את חולשתה של האימפריה העותומנית, וכן את התמרמרות התושבים כלפי הממשל, וכבש את הארץ בשנים. 1832-1831 תקופת השלטון המצרי פתחה בפני התושבים את שערי אירופה ועשתה רבות לעידוד המלאכה, המסחר והחקלאות. השלטון המצרי, שהתאפיין בסובלנות כלפי נתיניו הזרים והלא מוסלמים, בא לקצו בשנת .1840

בשנת 1840 הצליחו התורכים - בסיוע בריטניה ואוסטריה - לכבוש נית את סוריה ואת ארץ-ישראל. תושבי הארץ מנו אז כ- 200,000 איש, מתוכם כ- 700 יהודים. תנאי הכלכלה והמסחר בארץ היו ירודים, והעדר מערכת דרכים מתוקנת היווה מניעה נוספת להתפתחותה.

שירות הדואר העותומני הראשון, שפעל באמצעות בלדרים בין ירושלים ובירות, היה מיועד לצורכי השלטון, ולא שירת את כלל האוכלוסייה בארץ.

עם הזמן הלכו והשתפרו שירותי הדואר בעולם כולו, ובעקבות חידושיו של רולנד היל הוחל השימוש בבולים באנגליה בשנת 1839. אז הוחלט, כי תשלום המשלוח יהא על השולח ויקבע בהתאם למשקל של דבר הדואר. השימוש ברכבות ובאניות קיטור הוסיף גם הוא להתייעלות הדואר. בשנים אלה החלה חדירת מעצמות אירופה לאזור, בעיקר בשל חשיבותו האסטרטגית, באמצעות נציגויות מטעמן - הקונסוליות. בתוקף הסכמי הקפיטולציות - חוזים שנערכו בין השלטונות העות'מאניים לבין מדינות אירופה הנוצרית בדבר הזכויות שמהן ייהנו נתינים לא מוסלמים - לרבות היהודים - בתחום הממלכה - נהנו תושבי הארץ הזרים מארגון פנימי אוטונומי, סחר חופשי, פטור ממסים, חסינות משפטית וחופש דת ופולחן.

במסגרת זו שופרו באופן ניכר שירותי הדואר והתחבורה. בראשית שנות החמישים של המאה ה- 19 החלו לפקוד את נמלי הארץ אניות הקיטור הראשונות, וחברות הספנות הפעילו את שירותי הדואר הזרים הראשונים. פתיחת תעלת סואץ (1869) תרמה להתפתחות נמלי האזור. גם בתעבורה היבשתית חלו שינויים: נסללו כבישים ונפרצו דרכי גישה ליישובים.

כדי לספק את צורכי עולי הרגל הנוצרים החלו הנציגויות של אוסטריה, רוסיה, צרפת, בריטניה, איטליה וגרמניה לתת לנתיניהם שירותי דואר. המשרדים שנפתחו בירושלים ויפו היו פופולאריים מאוד גם בין התושבים היהודים בארץ. עם הנהגת השימוש בבולים, השתמשו הקונסוליות למשלוח המכתבים בבולי המדינות שייצגו. עד לשנת 1865 יכלו נתיני הארץ להשתמש אך ורק בשירותי הדואר הקונסולאריים. בשנה זו התחיל השלטון העותומני לתת שירותי דואר מטעמו לא רק למוסדות השלטון בארץ - למשלוחי דואר רשמיים, אלא גם לשימוש הקהל. משרדי הדואר הראשונים נפתחו בירושלים, ביפו, בעכו, בחיפה, ובעזה. עד למלחמת העולם הראשונה נפתחו בארץ 34 סניפי דואר.

בשנת 1874 הוקם איגוד הדואר העולמי, שנועד להקל על קשרי הדואר בין המדינות, כל מדינה שהצטרפה התחייבה לממן את כל ההוצאות הכרוכות במשלוחי הדואר, וכל ההכנסות הועברו לרשותה. כמו כן התחייבו המדינות החברות באיגוד לדאוג למסירתם של דברי הדואר במהירות וביעילות. תורכיה הצטרפה לארגון הדואר העולמי- צעד שחייב כפיפות לנהלים קבועים בנוגע למשלוח מכתבים.

עם גידולו של היישוב היהודי (בסוף המאה ה- 19 הוא מנה 56,000 נפש) והקמת המושבות העבריות הראשונות התפתחו מאוד שירותי הדואר בארץ-ישראל.